הגעתי לשיא של העסק שלי. ואז התחילו לי התקפי חרדה בלילות.

בס״ד

בואי אני אקח אותך רגע אחורה.

2018.

אני מאמנת כושר שעזבה שנייה אחרי החתונה את המרכז לטובת הצפון הרחוק

עם חובות בכיס, בלגאן בראש, שיברון לב על הסטודיו שנסגר והרבה סימני שאלה.

המסע שעברתי שם היה מטורף, עוצמתי, מהיר באופן יחסי ובלתי נשכח.

עברתי שם התפתחות אישית ועסקית מואצת, מ-0 (או יותר נכון מינוס תפוח) ל-100.

העסק שלי פרח ברמות, השם שלי הלך לפניי בכל פינה בעמק, הזדמנויות הגיעו משמיים ונהניתי אחרי כלכך הרבה שנים של ״ליד״ ממימוש עצמי והגשמה אמיתית בכל רמח איבריי.

התחלתי מהסלון הביתי שלי במושב, עם שבע נשים (נדירות!) שהגיעו ביום הראשון ועשו לי את הספתח. ומשם זה רק גדל. וגדל. וגדל.

עוד לקוחה, ועוד אחת (הכל מפה לאוזן), חברות הייטק, ארגונים, הרצאות על ״בריאות טבעית״, וורקשופים של הרזיה ו״מתוקים בריאים״, מאמנות שעבדו איתי, חוזים שמנים מול בתי- ספר, סניף שני, סניף שלישי ועסק שרק הולך וגדל.

בנקודה מסוימת עצרתי, ישבתי ובניתי תוכנית עסקית לעצמי, עם לוח חזון, יעדים, פירוק למשימות והכול. וברגע אחד אחרי שהסתכלתי למספרים בעיניים – הבנתי משהו שלא הבנתי קודם לכן: אני עומדת להיות עשירה. ממש עשירה.

וזה הרגע שבו הכל אמור להיות מושלם, נכון? אני בשיא שלי!

אז זהו, שלא…

פתאום הגיעו לראשונה בחיי – החרדות. בעיקר בלילות.

אחרי ימים עמוסים גדושים בעשייה, בהם אין באמת זמן לעצור ולחשוב.

והדבר הכי מבלבל היה שלא היה שום דבר להצביע עליו. ההכנסות עלו. העסק גדל. אנשים מבחוץ אמרו לי כל הזמן ״את מטורפת!״ ״איזו אלופה את!״ ״יא מלכה את סיפור הצלחה!״ ואני שכבתי במיטה בשתיים בלילה עם לב שדופק חזק מדי והבנתי שמשהו לא טוב קורה לי, אני מותשת ברמות, שבעה מלאמן, שחוקה, עייפה ומשהו לא מדויק לי.

הסניפים הנוספים לא העצימו אותי. הם שברו אותי.

ובדיעבד אני יודעת בדיוק מה קרה: נתתי לאגו ולרצון להצליח בענק ולהוכיח (לעצמי? לעולם?) לנהל אותי. הביקוש היה שם, הכסף הגדול, התהילה. אחרי כל-כך הרבה שנים שחיכיתי להם. שרק חלמתי על זה! כולם רצו אותי, כל הזמן. ואני לא עצרתי לרגע לחשוב אם זה מתאים לי, אם זה נכון לי בכלל עסקית. לא אמרתי ״לא״ לשום הצעה.

ובמקביל קרה עוד משהו. התחלתי ללמוד קבלה. וככל שהעמקתי שם, הבנתי דבר אחד שלא ידעתי איך להגיד קודם: אני רוצה לעסוק בנפש האדם. פחות בגוף הפיזי.

סגרתי הכל אחרי בערך שנה של פעילות ענפה.

זה היה הלם טוטאלי לכולם. הבנות בכו, אני בכיתי איתן, והרבה אחר כך עוד תהיתי אם הייתי פזיזה מדי או שזה באמת היה הצעד הנכון. אבל עמוק בפנים ידעתי: הקשבתי לנשמה שלי.

ואז, אחרי חודש של שקט, עשיתי משהו קטן שהוא כל מה שאני מלמדת היום.

החלטתי לאמן פעמיים בשבוע בלבד. שעה וחצי. רק אני עם הקבוצה הבוטיקית שלי, איפה שנעים לי. כמו בהתחלה.

הבנות היו בעננים. וגם אני!

והקבוצה גדלה שוב. אבל הפעם בקצב נכון ובריא.

את קולטת? – צמצמתי, וזה גדל.

זה הרגע שבו התחלתי להבין שאני בעלת העסק. שכשאני קשובה לעצמי ועושה מה שטוב לי ונכון עבורי — דברים עובדים טוב, ואני מאושרת.

ואני מספרת לך את זה כי יש שם משהו שאני רואה אצל נשים כל הזמן: את בונה משהו שאת טובה בו, הוא גדל, כולם מוחאים כפיים — ובפנים משהו צועק שזה לא זה. ואת לא מרשה לעצמך להקשיב לצעקה הזאת, כי מה, להפסיק כשהכל עובד?

כן. בדיוק אז.

כי הצלחה חיצונית שבאה על חשבונך וגובה מחירים כאלה כבדים – היא לא באמת הצלחה. היא רק מעכבת אותך ומספקת ״סיבה מדומה״ להישאר במקום שלא מדויק לך.

אם משהו כאן נגע בך — יש לי שאלון קצר שעוסק בדיוק בנקודה הזאת. שלוש דקות, במתנה, ובסוף את רואה איפה את תקועה באמת.

מאמינה בך! עדן.